Yosef Chamjovits 'יוסף חיימוביץ
Interviewers:
Noa Ben Aroya
Email: noanoab10@gmail.com
Messenger: noa_b10@hotmail.com
Address: Even Yehuda Israel
Anat
Email:
Messenger:
Address: Even Yehuda Israel
Adi
Email:
Messenger:
Address: Qadima Israel
Survivor:
Code: RelatioNet CH YO 10 KO CZ
Family Name: Chajmovits First Name: Yosef Middle Name: Yoji
Father Name: Dov (Berl) Mother Name: Frimed-Gitel
Birth Date: 7.11.1910
Town In Holocaust: Kopashnovo Country In Holocaust: Czechoslovakia
Profession (Main) In Holocaust: Tailer
Death Place: Chibat-Zion, Emek-Hefer Death Reason: Old age (88) Year Of Death: 1999
Cemetary: Chibat-Zion
(*לחיצה על תמונה מובילה לתמונה המוגדלת)
נולדתי ב-7.11.1910 בכפר קולוצ'אבה (Kuloc'aba) שבצ'כוסלובקיה.
לפני השואה גרו בקולוצ'אבה 17 משפחות יהודיות שהתפרנסו ממסחר, רוב המסחר שעשינו היה עם הגויים. למשפחתי הייתה חנות חייטות. למדתי בחדר ובבית הספר של גויים עד גיל 13 ואח"כ למדתי חייטות והפכתי לחייט.שהצ'כים נכנסו לקרפטו רוסיה ב-1918 ליהודים היה חופש כמו לכל אזרח צ'כי בשלטון דמוקרטי ליברלי.
התחתנתי עם אישה בשם הניה במקום ששמו קופשנייב (Kopashnava) בגיל 18 (1930), הייתי דתי מאוד, המשכתי לעסוק בחייטות.
בקופשנייב נולדו לי 4 ילדים: פרידה-גיטל, יונה, מוישה ויצחק.
ב-1935בניתי בית שכנראה עומד עד היום.
(כנראה ביתו של יוסף בקופשנייב לפני המלחמה)
היו לי רווחים מהעסקים שלי ותחת השלטון הצ'כי חשבנו שהכל טוב. היה לנו טוב, יכלנו לעשות את כל העסקים שרצינו, היה חופש. אפשר היה להקים ישיבות ובתי ספר יהודיים.היחסים שלנו עם הגויים בכפר היו טובים מאוד הם באו לשמחות אצלנו ואנחנו הלכנו לשמחות אצלם. עבדנו עם הגויים- קניתי עגל קטן, נתתי לגוי, הגוי גידל אותו. כשחזרנו היה לי פרה ולו פרה. ככה היו החיים.
היהודים בכפר לא שמעו על מה שקורה בגרמניה, לא הייתה מודעות- לא היה עיתון יהודי ולא עיתון גוי. כולם היו דתיים מאוד, אמרו תהילים ולמדו תורה. שמרו את כל המצוות, לא מצאת יהודי בלי זקן, לא מצאת אישה עם שיער.
קופשנב הייתה ממוקמת ליד לא מעט ערים הוסט (Chust) הייתה קרובה, גם
אוזגרד (Uzgorod), שם קראו עיתון והייתה מודעות. אמרו שיהיה טוב, מן בטחון כזה. מצב זה נמשך עד 1939, כשההונגרים נכנסו לצ'כוסלובקיה. התחילה אנטישמיות, זה היה עולם אחר.
בקיץ 1938 הייתי בביקור בפרסבורגר (Presburg) אצל האחים שלי וכבר הרגשתי שהמצב רע מאוד, ראיתי שחלק מהיהודים שגרו שם עברו.
כשהיטלר נכנס לאוסטריה וראיתי מה עובר על היהודים שם התחלתי לחשוב מה לעשות- אני עם אישה וחמישה ילדים, מה לעשות? אולי צריך לברוח? אבל זה לא יהיה פשוט, כל העסקים עם הגויים, הפרות אצל הגויים, החובות אצל הגויים, לא הבנו שיבוא אסון כזה, אף אחד לא תיאר שיבוא אסון נוראי כזה. הרבנים היו הגורם המרדים, אמרו "המשיח יבוא".
ההונגרים נכנסו בסתיו 39'. בהתחלה היו "חצי צרות", הייתה פרנסה, עוד לא הפריעו למכור ולעבוד, לא היו הגבלות, החיים היהודיים המשיכו באופן סדיר אבל התחילו לשלוח יהודים מגיל 20 עד 60 למחנות עבודה. לקחו יהודים לעבודות סרק- לקחת אותם מהבית. העיקר שהיהודים לא יהיו בבית. כול מי שנלקח לעבודה לא חזר הבייתה. ידעתי שאסור לי ללכת לפלוגות העבודה, 'עשיתי לי רגליים' -חתכים על הרגליים- ונשארתי בבית.
כשהייתי בבית מכרתי הרבה סחורה, הייתה לי הרבה סחורה בחנות שלי ומה שמכרתי מכרתי.
באותה תקופה התחילו חששות שמשהו חס וחלילה בא. אפילו הרבנים אמרו שיהיה טוב אבל בלב היו חרדות.
*
ידענו שנכנסו לפולניה וידענו שנכנסו לחבל הסודטים אבל לא תפסנו שזו מלחמה עולמית, לא תפסנו.
נשארתי בבית עד שלקחו את כולם בפרוץ מלחמת רוסיה גרמניה ה-7.1.41. בשלב הזה הבנתי שלא כדאי לעשות קונצים, מי שעשה, ועשו הרבה, ירו בו. כשעזבתי השארתי עם אישתי הרבה דברים, קפה, סוכר, כסף.
ב-2.6.1941 שלחו אותי לאוזגורוד (Uzgorod) שם גוייסתי לצבא לקבוצה מס' 108158. באוזגורוד השגיחו עלינו קצינים הונגרים ועבדנו בכל מיני עבודות סרק. מי שהגיע עם זקן הוציאו לו את הזקן, לא גילחו-תלשו את הזקן. אני באתי עם זקן והיה לי מזל שראיתי מה קורה ומישהו גילח לי את הזקן לפני שתלשו לי אותו. לא ניסינו להתקומם, מי שאמר מילה ירו בו או הרביצו מכות רצח.
שם הייתי חודש ימים, היו חיים נוחים אפשר להגיד: היה מסדר בבוקר, ספרו אותנו בבוקר ובערב, קיבלנו אוכל (לא רע) שלוש פעמים ביום. 99% מאיתנו היו חרידים, לכל אחד היה טלית, תפילין, חומש וסידור ונתנו לנו להשתמש בהם, קמנו יותר מוקדם בבוקר והתפללנו.
**
בזמן השהייה שלנו שם לא שמענו שום דבר מהמשפחות שהשארנו בבית.
ביולי 1941 העבירו אותנו להורודנקה (Horodenka) -אז תחת שלטון פולין- במשאיות. במשך 6 ימים לא היה אוכל בכלל.
ביום ראשון הגענו להורודנקה ושמו אותנו בתחנת הרכבת. ביום שני בבוקר, בערך בשעה 6-7, בא גנרל הונגרי ונתן פקודה לכולנו להתיישב מול תחנת הרכבת על הגבעה. הינו בערך 150 איש, הוא שם אותנו בשורות שורות ואמר לנו לא לזוז משם. באה השעה 9, 10, 11, 12, לא נתנו לנו אוכל, לא שום דבר, לא שאלו אותנו שום דבר. כולנו חשבנו שרוצים להרוג אותנו. מי שידע וידוי אמר וידוי, גם אני אמרתי וידוי. אם ירו בנו כאן, לכל הפחות למות עם וידוי.
בשעה 14:30 ראינו רכבת מגיעה מרחוק, קרונות פתוחים עם אלפי יהודים מהסביבה (מהוסט, אושורוב, צליוס, ברגסאז וכו'). היהודים האלו ירדו מהרכבות, ושלחו אותם למקום שקרוב אלינו. נתנו פקודה לא לגשת אליהם-מי שיגש יהרג. אחדים זיהו את אבא שלהם, אמא, היו שגילו אח ואחות, אבל אף אחד לא העיז לגשת לדבר איתם. אמרתי שאני אגש, יהרגו אותי, יהרגו. לקחתי את כל האוכל של החבורה שלנו, כל המרק, כל מה שהיה. שיחדתי את הג'נדרמריה (החיילים ההונגריים) עם סוכר שהיה לחלק מהחבורה מהמפעל והם נתנו לי להכניס את האוכל לשם. פגשתי את אח של אבא שלי עם אישתו ובנו, אחות של אמא שלי עם בעלה, אחות של אבא שלי עם שתי בנות גדולות ובן נשוי ואישתו. הגיסה של אבא שלי עם שמונה ילדים, השוחט שלנו עם 10 ילדים. כל הקרובים היו בערך 200 נפש.
וככה זה היה. חלק מהחבורה שעבדו במפעל לסוכר הביאו קצת כל פעם, עם זה שיחדנו את ההונגרים, ויכולנו להיכנס. הבאתי לכולם אוכל. במשך חודש ימים הכנסתי לשם טונות של לחם, כל מיני מאכלים, הרבה סוכר, כל מה שיכולתי.
בישלנו את האוכל- אני הלכתי בלילות לשדות ואספתי עם הידיים תפוחי אדמה, בישלנו אותם והבאנו לכולם.
ההונגרים התעלמו. הקומנדט שלנו, קיראי היה שמו, עשה כאילו הוא לא רואה.
הקרובים סיפרו לי שרצו לקחת גם את אישתי ואת ילדי לאותו מקום בהורודנקה. אז בא ראש הכפר (הבירגר מייסטר) ואמר "את אשתו של יוסף אני לא נותן" ולא הסכים לשלוח אותה. היא נשארה בקופשנב.
אחרי חודש ימים העבירו את כולנו מעבר לנהר דנייסטר, אוקראינה.
אותנו, את פלוגת העבודה, שלחו לפרוסקורוב. את שאר היהודים שהיו בהורודנקה השאירו בשדה מעבר לנהר.
לקחו אותם לקמיניץ-פודולסקה. אנחנו עברנו שם. ראינו אותם, דיברנו איתם. הם סיפרו לנו שלוקחים מהם יהודים בקבוצות של 500. זה היה בור באורך של אולי ק"מ. לא ידענו, הם לא ראו את זה, גם אנחנו לא, אבל שמענו, הבנו שהם מחכים למות שם. כולם חיכו בתור.
לא יכולנו לשאול שום דבר. המצב היה כל כך מר, כל כך קשה.
ראיתי שם את השוחט מוולובה (ליד קופשנייב). הוא היה שם עם אישתו ועשרת ילדיו. לאחד מאיתנו היה חצי לחם והוא זרק לשם. השוחט לקח את הלחם והתחיל לאכול. לא נתן לאישתו ולא לילדים, עשרה ילדים לידו והוא פשוט התחיל לאכול. כשראיתי את זה אמרתי 'סוף העולם'. אם צדיק כזה אוכל ולא נותן לחם לילדים הקטנים שלא הוא מטורף. הוא לא נורמאלי. ראיתי את זה בעיניים שלי, זה היה משהוא נורא. את התמונה הזאת לא יכולתי לשכוח. אפילו אם הייתי הולך למות הייתי נותן לילד שלי לאכול קודם.
רצו לקחת גם אותנו לשם. כשהגרמנים ראו 5-6 משאיות עם יהודים- רצו לקחת אותנו גם-כן. אבל הקומנדנט (מפקד) שלנו, שהיה הונגרי מבודפשט, היה בדרגה גבוהה יותר. הוא לא נתן שיהרגו אותנו. הוא לקח את זה כאילו זה כצו החיים שלו. הוא טילפן לבודפשט ומשם נתנו פקודה שלא יהרגו אותנו. הוא נתן הכל בעולם שלא יהרגו אותנו.
יולי-אוגוסט 41', הגענו לפרוסקורוב.
לא הייתה לנו עבודה מיוחדת נשארנו שם חודש ימים. כשיצאנו לעבוד בעיר פגשנו הרבה יהודים שעבדו אצל גרמנים. דיברנו איתם והם סיפרו לנו שהרגו חצי מהם.
בפרוסקורוב פגשנו רב שהחזיק בכל ספרי התורה, הוא נתן לנו שניים. סחבנו אותם איתנו, שמרנו עליהם מאוד.
***
בספטמבר 41', לאחר חודש ימים, הגענו לוניצה.
גרנו בשיכון גדול שהיה פעם בית סוהר. היינו 260 מהקרפטים (האיזור שיוסף הגיע ממנו). היו לנו חיים שקטים, לא היה אף אחד.
****
בוניצה קמנו תמיד ב-4 והתפללנו. כל יום התפללנו עם מנין. ביום שני ושלישי קראנו בתורה ואחר כך ב-6 יצאנו לעבוד עד 9. עבדנו בכל מיני עבודות. אוכל קיבלנו תמיד בבוקר, איזה קפה בלי שום דבר ואת הלחם הכי גרוע שהצבא השאיר. פגשנו שם רב שסיפר לנו כל מיני דברים על מה שקורה בעולם ועל מה שיקרה, הוא נתן לנו ספר תורה.
בנובמבר-דצמבר, כבר חורף, לקחו אותי עם עוד מישהו על משאית להביא קמח למאפיות של גרמנים. נסענו על הגג של המשאית והרגשתי שאני נעשה חתיכת קרח. ככה זה היה כמעט כול יום- זו הייתה העבודה שלנו.
בין הגויים המקומיים (האוקראינים) היו גם טובים. הם ריחמו עלינו, נתנו לנו אוכל ובגדים. הם נתנו לי איזה בגד ישן, אבל בגד שחימם את הנשמה שלי.
בוינציה היו עוד יהודים חוץ מאיתנו, לפעמים פגשנו אותם עובדים בכל מיני עבודות. הם היו מוכנים למוות אבל לא יכלו להתקומם, מי יכול להתקומם עם ידיים ריקות?
# אבל ראינו רכבות פגועות של הגרמנים, הפרטיזנים הרסו אותם. היו שם אלפי פחים של ריבה והקצין שלנו נתן לנו לקחת חופשי, אז כל אחד לקח פח של ריבה לשים על הלחם. יכולנו לאכול קילו ריבה בלי כלום, רק כדי למלא את הבטן.
היהודים המקומיים סיפרו לנו שגרו שם 100 אלף יהודים ושהרגו כבר 50 אלף מהם ביער בוניצה. אחד הימים בחורף 41 הלכתי להביא עצים וראיתי איך הורגים את כל היהודים שנשארו. 50 אלף. ראיתי איך שהורגים אותם, ראיתי את זה, איך שהובילו זקנים ילדים ונשים עם תינוקות. החיים והמוות כבר לא היו לנו חשובים, אף אחד לא פחד מהמוות. ידענו שעכשיו הם, מאוחר יותר זה יכול להיות אנחנו.
הגרמנים היו מוציאם בנות יהודיות מהבתים, היו לוקחים אותן. ראינו בנות שלקחו אותן מסתובבות עם קצינים גרמנים, בנות יפות, ממש יפיפיות, כל אחד לקח לו בת יהודיה. הלב התפוצץ כשראינו את זה.
יום אחד לקח אותי איזה קצין אמר לי להעמיס קש על העגלה. העמסתי קש בגובה של בערך 3 מטרים, קשרתי את זה עם כל מיני דברים ואז הייתי צריך להעביר את זה לאיזה מקום בעיר, ואני כל הזמן מתפלל לאלוהים שיעזור לי להגיע. זה היה נורא מפחיד, פחדתי לעלות על אנשים.
בוניצה ידענו קצת מה מתרחש מסביב חוץ מהחיים היום יומיים שלנו. הקצינים הגויים היו מקבלים עיתון מהונגריה. קראנו בעיתון, ידענו מה קורה בחזית (במלחמת רוסיה גרמניה) ובאפריקה אבל לא היה כתוב על התנכלויות ליהודים.
גם מהמשפחות שמענו, קיבלנו מכתבים. קיבלתי מכתבים מאישתי, היא שלחה לי מכתב בחורף 41' עם חבר גוי שהיה בחופש. היא שלחה לי שמיכת פוך, כפפות וגרביים מצמר שהיא עשתה לי. תמיד הייתה שולחת ומקווה...
יום אחד הודיעו לנו שהולכים כל הקבוצה, 250 איש, ברגל לקייב. בגלל שהייתי פצוע ביד נשארתי בוניצה,אני ועוד שישה יהודים שהיו חולים גם כן. הכניסו אותנו לקבוצת עבודה של בודפשט, ששם היו המיליארדרים של בודפשט. הייתי שם 5-6 שבועות והיה לי טוב מאוד, הכנתי עצים במטבח וכול יום הלכתי לבית חולים לשים תחבושת על היד.
בערך אמצע סוף פבואר 1942 הגיעה פקודה לצרף אותנו למרכבות של ההונגריים שאחראיות על האספקה. היינו שבעה יהודים שאחראיים לטפל בסוסים של המרכבות. היעד שלנו היה סוימי (Sumy) באוקראינה.
בדרך, ליד מקום שקוראים לו וולסאנה (Vulsana) שני סוסים נפלו, וכייון שאני הייתי הדובר של היהודים הקצינים אמרו לי תישאר אתה עם הסוסים, תבריאי אותם. החלטתי שאני נכנס לגסטפו שהיה שם. נכנסתי לשם וכולם ככה מסתכלים עלי, קצינים בדרגה גבוה של הגסטפו, התייצבתי כמו חייל ואמרתי שאני מקבוצת העבודה של ההונגרים, נשארתי כאן עם שני סוסים ואני לא יכול להמשיך הלאה. ביקשתי אוכל לשני הסוסים וגם לי אם אפשר. אחרי התייעצות הם התקשרו לראש העיר שיבוא לקחת אותי, שיתן לי שני שקי אוכל בשביל הסוסים ושידאג לאוכל גם בשבילי. אני זוכר שזה היה ערב פסח שנת 42', ראש העיר לקחת אותי אליו ונתן לי לאכול הרבה גולש ולחם-בלחם לא נגעתי. כששכבתי לישון אמרתי 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' ובכיתי. היה שם בודאי ליטר דמעות. השארתי בבית 4 ילדים ואני כאן, אצל הגסטפו. בבוקר הסוסים הבריאו, שמתי את השק שעורה שנשאר לי על אחד הסוסים והתחלתי ללכת ברגל, פחדתי לעלות על הסוס אולי הוא עוד חלש. הקבוצה נשארה במקום, השגתי אותם והלכנו עד סוימי.
כשהיינו בסומי, טיפלנו בסוסים, פתאום אני רואה יהודי בטלן גדול. באו אליו הג'נדרמריה אוקראינית ושאלו אותו, מי אתה? אז הוא ענה אני יהודי. שאלו את השני עונה גם כן, אני יהודי. אני שמעתי שהם דיברנו איתם ואמרו להם שאני אחראי אליהם, שיבואו אלי. אז הוא בא אלי, אומר לי, מי אתה? אמרתי לו ככה בתקיפות שאני שייך לקבוצה של שבעה יהודים מהצבא ההונגרי. הוא אמר לי, אנחנו לוקחים את כולכם להורג. אמרתי לו, אתה לא יכול להרוג אותנו-אנחנו חיילים, אתה רוצה לדעת בדיוק בו לקצין שלנו. לקחתי אותו לקצין שלנו, הוא היה הבעל בית של קבוצת הסוסים- גוי טוב מסלובקיה, הוא נתן לו מנה. גרש אותו משם.
סגנו של הקצין ההונגרי שלנו היה נאצי, שונא ישראל איום. הוא לקח אותנו לספר, גילח לנו את הראשים והוביל אותנו 14 ק"מ בלב העיר כדי שהגויים יצחקו מאיתנו. זה היה היום האחרון של פסח.
יום שני אחד אנחנו רואים שבחצר, איפה שאנחנו, מתאספים אלפי חיילים וקצינים גרמנים, הונגרים. אנחנו רואים שאחד ההונגרים מכין מקום על הפריבאן, הוא הכין שם מקום שיהרגו אותנו. הוא היה גוי טוב, צדיק, אבל הייתה לו פקודה. הוא העמיד את כולנו, כל ה-7, ליד הקיר ושם בלטות על הרצפה בשביל שכשנעמוד עליהן כל הראשים שלנו יהיו באותו הגובה. ראינו שהתאספו שם איזה 3000 איש בחצר הגדולה שם, חלקם קצינים בצבא ההונגרי, ולגוי הזה הטוב נותנים פקודה שהוא יהרוג אותנו. שמענו אותם מדברים בהונגרית על זה שהולכים להרוג אותנו אבל לא היה פחד. ראינו שהגוי הזה שצריך להרוג אותנו אומלל נורא, ראינו שזה נורא נורא לא נעים לו, זה נגד רצונו, נגד המצפון שלו. הוא הכין את הרובה, בנתיים אנחנו כולנו היינו יהודים-אמרנו וידוי וחיכינו שירו. נתנה הפקודה "אש". אני זוכר שברגע שאמרו את הפקודה אש הרגשתי את כל הדם יורד לי, אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. חיכית שכדור יעבור לי את הראש. ראינו את הגוי, החייל ההונגרי, עושה משהו ולא הולך לא, הרגשנו שמשהו לא הולך לו. קצין גרמני בכיר ישר קפץ ואמר שאסור להרוג, זה לא הצליח אז אסור להרוג! היה שם קצין זוטר אחד שהתווכח איתו אבל הקצין הבכיר אמר שאסור להרוג.
אני לא יודע מה זה היה, אולי אמונות טפלות, אבל כולנו חשבנו שנמות שם. היינו בטוחים שהוא עשה את זה בכוונה, הגוי הטוב. זה היה נס.
במאי עזבנו את סומי עם הכרכרות והסוסים-הצוות של האספקה. הייתה פקודה לנסוע לאט ובמרחק של 30 מטר בין הכרכרות, כיוון שבאותה תקופה הרוסים "כבר הפציצו". אז נסענו למקום שקוראים לו טאראנובקה (Taranovka), זה קרוב לחרקוב (Kharkov). נשארנו ללון בטרנובקה. בבוקר פתאום, באה פקודה לברוח. היה רץ הונגרי עם סוס- הוא היה נתן את הפקודה לברוח- הרוסים מתקיפים. הגויים לקחו לי את הטלית והתפילין ועליתי על איזו עגלה, ברחתי עם כולם, ואני לא יודע איפה הטלית והתפילין שלי. בבריחה כולם בורחים בלי סדר איזה 30 אולי 40 ק"מ ואז בא הרץ ואומר לחזור. הקצין שלנו, האחראי על האספקה התחיל לבכות, הוא שאל את הקצין "לאן אתה שולח אותי? אולי הרוסים באים?" אבל הרץ אמר לחזור אז חזרנו כולם. זה היה בערך בשעה 4, כולם חזרו למקום ממנו יצאנו. שתינו קפה, אכלנו משהו, ישבנו ודיברנו כשפתאום באה שוב הפקודה לברוח. זה הכול באותו היום ובאותו המקום, בטרנובקה. ראיתי את כולם בורחים אבל רציתי לעלות על איזו עגלה, ואני לא רואה אף אחד, אני לבד לבד. ראיתי שאין שם נפש חיה, גם האנשים שגרו בכפר הזה ברחו. אמרתי לעצמי, כל הזמן אמרתי, אלוהים יעזור, בלב שלי אמרתי, אל תפחד יהיה בסדר. הייתי מוכרח לעשות משהו לא יכולתי להישאר שם. חיפשתי בור ליד אחד הבתים, ליד כל בית ברוסיה יש בור עם תפוחי אדמה. אז נכנסתי לתוך בור כזה וכיסיתי את עצמי בקש מלמעלה שאף אחד לא יראה אותי אבל אני יכולתי לראות מה קורה בחוץ. לפנות ערב אני רואה 4 טנקים רוסיים גדולים באים. התלבטתי אם לצאת, אם היינו שם 1000 או 500 אנשים היו לוקחים אותנו לשבי אבל אני רק אחד-יירו בי. אז החלטתי להשאר בבור. כשנעשה קצת חשוך שמעתי את הצבא בגרמני, אלפי טנקים באים להתקיף חזרה את הרוסים. אמרתי לעצמי שלצאת לגרמנים זה לא עסק, אני הונגרי- אני לא מכיר אף אחד, אז אני חייב לחכות עוד. אחרי הצבא הגרמני ראיתי שבא הצבא ההונגרי. בכול השעות שהייתי בבור אנשים זרקו דברים אז מצאתי מדים של חייל הונגרי ולבשתי. החלטתי שאני פשוט אכנס בין החיילים ההונגרים, אני אחד מהם- חייל במדים ואת הטלאי הצהוב הורדתי, אחרת ירו בי. בזמן שהלכתי איתם ראיתי חייל שאני מכיר. ניגשתי אליו, הוא התחיל לנשק אותי ולבכות, 'יוסף.. יוסף..', הוא חבר גוי שלי מהבית ספר בקופשנובה. הוא נישק, חיבק אותי ואמר "יוסף, טוב שנפגשנו". הייתי כל כך שמח שפגשתי אותו. הלכנו יחד הוא סיפר לי סיפורים על מה שקורה בבית. ככה הלכנו יחד והעלנו זיכרונות מימי בית הספר.
הלכנו עד השגיע הבוקר ואז התיישבנו באיזה מקום שאני לא זוכר את שמו. נתנו לכולם קפה וחתיכת לחם. לא רציתי ללכת לקחת, כדי לא להתבלט, אז החבר הביא לשנינו. פתאום הוא קיבל פקודה שלוקחים אותו לחפירות.
לא הייתה לי טלית, לא היה לי תפילין, אבל הייתה לי תקווה.
שוב נשארתי לבד בין המוני החיילים שאני לא מכיר, גם הונגרים גם גרמניים. הייתי צריך לחשוב מה לעשות כי לא רציתי להצטרף אליו לחפירות כדי לא לבלוט אבל גם הייתי חייב להתייצב איפה שהוא- אחרת ימצאו אותי סתם מסתובב, יהרגו אותי. ראיתי קבוצה של חיילים הונגרים ובניהם חייל בכיר, עם שלושה כוכבים. אני מתחיל ללכת לשם, חשבתי להתייצב מולו ולספר לו את הסיפור שלי, כשאני מתקרב, איזה מאה מטרים משם, אני רואה אותו מרביץ לחיילים גויים עם מקל. ידעתי שאם אני הולך לשם הוא הורג אותי במקום, אז כמובן לא הלכתי. הלכתי לקבוצה של הגרמנים ושאלתי איפה הקומנדור (מפקד) שלהם. התייצבתי מולו וסיפרתי לו את כל הסיפור שלי, הכל הכל. הסתכלתי על איך שהוא מקשיב לי והבנתי שיש לי עסק עם בנאדם. קודם כל הוא שאל אותי, אתה רעב? אמרתי לו שמאוד אז הוא הזמין אותי להכנס לחצר לאכול. נתנו לי שם גולש, קופסאת סיגריות וגפרורים. הודתי לו מאוד והוא אמר לי "עכשיו תספר לי את הסיפור שלך". עוד פעם סיפרתי לו ככה וככה. הוא שאל אותי "מה אני צריך לעשות לך?" אמרתי לו "תחפש את הקבוצה שלי, אלה שברחו מכאן עם הגויים" "איפה אני אחפש?" אמרתי לו שיחפש באזור ונתתי שמות של כמה מקומות קרובים. הוא עשה כמה טלפונים- לא מצא את הקבוצה- ושאל אותי מה הוא יכול לעשות בשבילי. אמרתי לו שיתן לי פתק שהתייצבתי ושאני מחפש את הקבוצה שלי. עם הפתק הזה כבר הייתי הרבה יותר בטוח.
אז ככה הלכתי עם הפתק ופגשתי קצין הונגרי, עם שני כוכבים, בן בערך 35, בנאדם מבוגר. חשבתי לעצמי, בנאדם כזה אני לא מפחד לגשת אליו. ניגשתי וסיפרתי לו את הסיפור שלי והראתי לו את הפתק שהקומנדור הגרמני נתן לי. הוא אמר לי במילים האלו "בני בוא אלינו, לקבוצה שלנו, שם תאכל, יהיה לך טוב, תכין לנו ביצים במטבח". שמחתי מאוד, הלכתי איתו וביקשתי ממנו שינסה למצוא את הקבוצה שלי של ההספקה. הוא אמר "אל תדאג, אני אמצא אותם".
הייתי היהודי היחד שם אז הם עשו בדיחות אבל לא פגעו בי. הם שמחו שאני מכין להם ביצים במטבח. הטבחים קיבלו אותי, נתנו לי את האוכל הכי טוב. הקצין הזקן היה כמו אבא בשבילי. יכלתי גם להתפלל שם- כל בוקר התפללתי, ידעתי תפילין בע"פ, מההתחלה עד הסוף.
יום אחד בא הקצין הזקן וסיפר לי שהוא מצא את הקבוצה שלי מהקרפטים (אלו שהלכו דאז לקייב) באיזה יער בערך כעשרים ק"מ מאיפה שאנחנו היינו. ביקשתי ממנו שיתן לי איזה חייל שילווה אותי לשם, כי אני מפחד ללכת לבד- יהרגו אותי. הוא אמר שאת זה הוא לא יכול לעשות בשבילי אבל הוא נתן לי פתק שהייתי שם וחיפשתי את הקבוצה שלי- גם זה טוב. הוא גם מילא לי את התיק בלחם וקונסרבים, כמה שרק יכולתי לסחוב.
התחלתי ללכת, כל מי שפגשתי הרביץ לי. שאלו "מי אתה? מה אתה?" "יהודי" הרביצו לי עם הקת של הרובה על הראש, אבל אני כבר אפילו לא הרגשתי את המכות האלה.
ראיתי מכונית שחורה, מיוחדת, הבנתי שזה לא סתם. היא נעצרה לידי. היו שם קציני גסטפו גרמניים, אכזריים, רואים יהודי, כדור אחד וזהו. הם ביקשו מסמכים. היו אצלי את כל המסמכים עוד מהבית, דואר צבאי, הוצאתי להם את זה והתחלתי לדבר גרמנית גרועה. שוב היה לי נס משמיים- הם לא נגעו בי.
ככה הלכתי עד שמצאתי את הקבוצה מהקרפטיים ביער. יושבים, מחכים, שרים שירים כדי שהזמן יעבור. הם לא אכלו שום דבר כבר שישה ימים, לא מים לא שום דבר. אז חילקתי לכולם את מה שקיבלתי מהקצין הטוב שעבדתי אצלו במטבח. הגענו כל השבעה שנשארו מאחור.
שמחנו להיות שוב כולם יחד. לא הייתי איתם מינואר 1942 עד יולי 42'.
נשארנו לחכות ביער בלי אוכל ומים. למדנו תורה בע"פ. שרנו הרבה... חיכינו שהזמן יעבור. שמרו עלינו קצינים גויים שגם להם לא היה הרבה אוכל. היינו בחזית עם רוסיה- שם לא תמיד יש אוכל.
אחרי שישה ימים התחלנו ללכת ברגל עד שהגענו לגומל (Gomel) (הומל Homel) - צומת הרכבות הכי גדולה ברוסיה.
בדרך מצאנו מחסנים נטושים של הרוסים שברחו משם. טונות של וודקה, טונות של בגדים תחתונים ועליונים. כל אחד לקח 10 בקבוקי וודקה ובגדים. גם אני לקחתי. לקחתי קצת וודקה, אבל בעיקר בגדים חמים. תיכננתי לקבל בעד זה אוכל בדרך. וככה היה: הגענו לגומל, הקצינים שלנו נתנו לנו ללכת לשוק להחליף דברים, הם ידעו שאנחנו רעבים מוות. אז הלכנו לשוק, בעד בגד קיבלתי לחם. 2 ליטר לבן ולחם. אכלתי הכל בבת אחת. לא הבנו שאסור לאכול הרבה, אבל לא הסתכלנו על שום דבר, קודם לאכול.
מגומל המשכנו ללכת עד שהגענו לסרדינה-בודה (Seredina-Buda) באוגוסט 42'.
שם היה מקום עבודה פרודוקטיבי, אז כל יום לקחו בערך 20 איש לחצר של הגנרל שם היו בערך 10 ג'נדרמריים ששמרו על הגנרל. היינו אמורים לנקות, אבל מה שההונגרים עשו זה להרביץ לנו מהבוקר עד הערב עם מקלות של 3 מ' עד שהתעייפו. הגענו כל יום 20 איש בתורנות בגלל שלא יכלו לסבול כל יום את אותם אנשים, שאלו שכבר קיבלו מכות שלא יוכלו. הג'נדרמרים הרביצו מרצונם, סתם ככה, עד זוב דם, לכולנו. עד שיום ראשון אחד הגיע קצין מהונגריה. בהתחלה פחדנו נורא, אבל כשראינו איך הוא מדבר אלינו יפה - הבנו שהוא חבר שלנו. אח"כ הבנו שהוא היה קומוניסט. הוא אמר "אני מהיום אשגיח עליכם, אתם תהיו תחת ידי, אם יש לכם תלונות תפנו אלי".
ביום למחרת, יום שני, הוא בא לחצר הגנרל ומסתכל שמתחילים להרביץ לנו. הוא הוציא את הנשק שלהם וצעק עליהם "תפסיקו תיכף ומיד, אני הולך לגנרל". הם התחילו להתחנן, לבקש רחמים שלא ילך לגנרל, אמרו שמהיום והלאה לא ירביצו, ולא הרביצו יותר.
יום אחד הקצין הקומוניסט אמר שהוא צריך 60 איש לעבוד על ספינה בנהר דייסנה (Dyes-Na), ליד סארדינה-בודה. מי שרוצה שיתייצב. כמובן שהתייצבתי, העיקר לצאת מכאן.
העבירו אותנו לנובגורוד סאברסקי (Novgorod Severskiy) לעבוד על הספינה. שם גרנו 60 יהודים בבית-ספר גדול, היה לנו מטבח שנתנו לנו להשתמש בו. עבדנו כל היום. היינו צריכים להעביר אספקה, בעיקר אוכל, מרכבות ומחסנים ולהעמיס על הספינה שממשיכה הלאה. אם לא היינו מעבירים היינו מסדרים במחסנים.
כל יום, כמה פעמים ביום, באו כמה רכבות עם 60 קרונות סחורה. שם היה קמח, היה סוכר, היה שוקולד, היו 2 קרונות משקאות, היו 2 קרונות עוגות, ממש עוגות...
היה איתנו גוי, אחראי על הסחורה, על המחסנים, שכשהגענו לקח אותנו אליו ואמר "תשמעו רבותי, אתם תרדו כאן למחסן שיש בו כל טוב, שוקולד, סוכריות, יש שם כל מיני דברים טובים. אני מיעץ לכם ככה: מותר לכם לאכול כמה שיש לכם כח. שוקולד, דבש, עוגות... אבל שלא ישאר חתיכת נייר. שלא ישאר זכר". הבטחנו לו שככה נעשה ועשינו.
באה רכבת, 5 קרונות של חמאה שבאה בקערות, בערך 50 קילו בכל חבית. כל אחד לקח חמאה בידיים, קמח תירס, ובישלנו כשחזרנו לבית-הספר. וככה זה היה. כל יום כל היום רכבות 60 קרונות, 60 איש, בשעה סיימנו רכבת. התחזקנו מאוד והיה לנו טוב. התפללנו כל בוקר, ערב. בשבת התפללנו מוקדם בבוקר, הכל היה בסדר. היה איתנו גם בן של כומר. ראינו בו מלאך, לא בן אדם. הוא שמח שהיינו שם. שמח גם שאנחנו עושים טוב את העבודה. הוא היה איתנו ביחד, גם אחראי עלינו ונותן לנו עבודות.
כל יום כל אחד לקח לעצמו את כל האוכל שיכל לקחת. רק שניים מכל ה-60 לא לקחו. הם היו שני משוגעים, ממש משוגעים, פחדנים. אבל נס משמיים- יום אחד בא קצין גדול אחד עם כוכבים, זה היה גנרל. כשראינו אותו חשבנו שהוא מלאך המוות. אנחנו אכלנו צהריים, כשהוא הגיע נעמדנו והוא הסתכל עלינו. הוא אמר "אתם נראים יותר מדי טוב". עמדנו ושתקנו. הקצין האחראי עלינו עמד לידינו לבן מפחד שימצאו עלינו משהו. אצלי למשל היה תחת הכרית של הכובע אולי 3 קילו שוקולד, אולי איזה 5 קילו סוכריות. הגנרל התחיל לחפש עלינו. חיפש על האחד, חיפש על השני, ועל השלישי, שהייתי אני, כבר לא חיפש. זה היה נס. הוא הלך, נעלם. אם היה מוצא עלינו משהו היה הורג את כולנו. אולי גם עם הקצין ביחד. הוא נשם לרווחה יותר מכולם.
יום לפני ראש השנה הקצין הטוב נתן לנו פקודה לקום מוקדם, בחושך. קמנו מוקדם ונעמדנו עם הכלים, זה היה יום ראשון של ראש השנה 42'. הוא בא ואמר לנו "תשמעו רבותי, אני יודע שהיום יש לכם ראש השנה, אני מאחל לכם שנה טובה. אני מאחל לכם כל טוב, ואני מאחל לכם שתחזרו הבייתה". במילים האלו. הוא היה אישיות בלתי רגילה בתוך הזוועה. הוא היה מלאך. הוא ראה שאנחנו לוקחים דברים אבל עשה כאילו לא רואה שום דבר. עכשיו אמר "אתם יומיים לא תעבדו אצלי, אבל שעל כל אחד יהיה כלי העבודה שלו כל הזמן. אם אני ארגיש שמישהו צריך לבוא אני אשרוק במשרוקית, כל אחד יבוא עם כלי העבודה וננקה את החצר". ככה עשינו, וככה עבר ראש השנה. יומיים לא עבדנו בשום דבר. כל אחד התפלל עם הכלים בידיים. התפללנו עם כל כך הרבה דמעות...
יום לפני יום כיפור בא אלינו הקצין האחראי עלינו ואמר לנו: "תשמעו רבותי, אני מצטער מאוד מאוד, אני יודע איזה יום יש לכם מחר, אני יודע שזה יום קדוש לכם, אבל אין לי ברירה. אנחנו מוכרחים לעבוד. נקום מוקדם בבוקר, נעשה את העבודה ביעילות ואולי נצליח לסיים עד השעה עשר-אחת עשרה ואח"כ תוכלו להתפלל". וכך היה: בבוקר יום כיפור, כמובן שכולנו צמים, אבל לא הייתה ברירה והיינו מוכרחים לעבוד, כמו שהקצין אמר, הוצאנו את כל הבקר והתפללנו עד הערב.
יום אחד בא אלינו הקצין האחראי וביקש שנעשה רשימה של כל מי שצריך נעליים חדשות. למרות שהיה לי כסף לקנות אפילו 10 זוגות נעליים רשמתי את עצמי ברשימה.
סה"כ נרשמו עשרים וחמישה איש ברשימה, התייצבנו בסארדינה-בודה וקיבלנו נעליים חדשות. משם לקחו, מטעם הצבא ההונגרי, אותנו בקבוצות של 5 ללכת לחפש מוקשים. שלחו אותנו למקום בסביבה של סארדינה-בודה, הפרטיזנים זרעו שם מוקשים. חיפשנו מוקשים על הכביש בעזרת מקלות ארוכים מברזל- אם נגעת במוקש הוא התפוצץ. יצאתי עם הקבוצה בערך 30 40 מטרים אחרינו הלך חייל, שאם יתפוצץ משהו-הוא לא יפגע. אם אנחנו נתפוצץ-יהודים. הייתה לנו תושיה, באנו לחייל האחראי עלינו- חייל של הצבא ההונגרי, רומני מטרנסילבניה, ונתנו לו 10 מרקים כל אחד, בשבילו זה היה הרבה כסף. ככה הוא הרשה לנו ללכת לאיזה בית בסוף העיר נבשל תפוחי אדמה עם לבן וגבינה וזה יהיה טוב גם לך גם לנו. ישבנו שם כל היום, התפללנו ולפנות ערב חזרנו הביתה. ככה היה חודשים וחצי, היינו הולכים שם לבית של הגוייה שבישלה לנו תפוחי אדמה עם לבן. שילמנו לה טוב והיא נתנה לנו לשבת שם ולפנות ערב היינו חוזרים לחייל האחראי.
בחודש מרץ כבר שמענו את הקצינים מדברים בניהם שהרוסים מתקרבים. החלטתי שאני לא רוצה לברוח עם הגרמנים או ההונגרים, אני רוצה לשבת בשבי הרוסי. לא תיארתי לעצמי מה מחכה לי שמה. התארגנו קבוצה של בערך 86 יהודים, דיברנו עם איזה גוי מקומי שהיה לו מרתף ענק וסיכמנו איתו שהוא יחביא אותנו שם וכשהורסים יבואו הוא יגיד להם שיש כאן 86 יהודים שרוצים ללכת לשבי.
ביום האחרון לפני שהרוסים נכנסו כשחזרנו הביתה מהחיפוש מוקשים, כל הדרך הייתה מבוקרת חיילים ולא יכלנו ללכת איפה שרצינו-ההונגרים או הגרמנים שתלו המון מוקשים אז הם עזרו לנו להגיע הביתה. ישר הלכנו למרתף וחיכינו לרוסים. ישנו שם כל הלילה ושמענו יריות מבחוץ והרבה מאוד רעש, העולם התהפך. בבוקר בא אלינו הגוי ואמר לנו "הרוסים כאן, הרוסים נכנסו, הרגו כאן את כל החיילים ההונגרים שהיו בחפירות, הרוסים כאן". אמרנו לו שיקרא להם לקחת אותנו לשבי. הוא יצא לדבר עם הקצין הרוסי ובנתיים אנחנו יצאנו מהמרתף. הרוסים לקחו אותנו למרכז העיר, מסביבנו היו 30 איטלקים, אנחנו לא הבנו מה רוצים- יהודים חלשים ובלי נשק, למה שמו סביבנו 30 איטלקים? ואז הם ירו באחד מאיתנו. הוא עמד לידי. קיבל כדור בראש, אפילו מילה לא אמר, נפל על השלג ושם השארנו אותו.
זה היה מישהו שהכרנו ובכינו כולנו, כמו ילדים קטנים. זה היה הבנאדם הכי יקר לנו, יהודי דתי, תמיד ישב ולמד. היה לו בית חרושת לסבון בהויסט, אישה ו7 ילדים. מה יכולנו לעשות?
צרפו אותנו את ה-85 יהודים ל-180 אלף שבויים גרמנים, רומנים והונגרים והתחילו להעביר אותנו לרוסיה-ברגל.
זה היה בערך 3, 4, 5, במרץ של 43'. הולכים יום, הולכים יומיים, ביום השלישי נפלו שנים-הרוסים ירו להם בראש- מי שנפל קיבל כדור בראש. מה יכלנו לעשות איתם? זאת אומרת לא הייתה לנו ברירה. ביום השישי כבר שמעו יריות כל הזמן.
ה-85 היינו חברים, לא כמו אחים, יותר מאשר אחים, היינו כל אחד עם השני ביחד.
ראיתי שאחד החברים שלי מקושיצה נפל, מאיר כץ שמו. וראיתי שאף אחד לא רץ להציל אותו, אז אני רצתי. ראיתי שהרוסי רוצה לעשות משהו, אז צעקתי לו-צעקתי שיפסיק. הוא שאל אותי "מה אתה רוצה?" אז אמרתי לו שאני אסחוב אותו והוא הסכים. לקחתי אותו על הכתף וסחבתי אותו. הלכתי, חורף קר, שלג, שלושה ימים לא אכלתי כלום. ביקשתי מחברים שהיה להם יותר כוח ממני, ביקשתי שיקחו אותו, כבר הרגשתי שכולי מים מרוב שהזעתי, וביקשתי שיקחו אותו רק לקצת שאני אוכל לנשום קצת. ואף אחד לא רצה לקחת. כל אלה שביקשתי מהם שיקחו אותו ראיתי איך שהם מתו שמה בשבי. כשהתחיל להיות כבר חושך הרגשתי שאני לא יכול יותר, לא יכולתי לסחוב אותו. אם ניפול שנינו-יהרגו את שנינו. אז התחלתי לחשוב מה לעשות. השלג היה גבוה כמו קיר, אז אמרתי לעצמי שאני אכנס בתוך הקיר של השלג ואנוח שם ואח"כ אמשיך הלאה עם השיירה. וכך עשיתי. אף אחד לא ראה, כבר היה חושך והיינו המון אנשים. כשיצאתי משם דיברתי איתו והוא לא ענה לי אבל ראיתי שהוא חי אז סחבתי אותו. אמרתי אם למות אז שנינו ביחד, אני לא משאיר אותו.
השעה בערך 7, 8 בערב ונדמה לי שאני רואה אור בערך 3 ק"מ קדימה- ככה חשבתי אבל זה היה אולי 10 ק"מ. אמרתי לעצמי, נמות ביחד, אני לא עוזב אותו. סחבתי וסחבתי עד שהגענו למקום שממנו בקע האור. דפקתי בדלת וגוי שאל "מי זה?" אמרתי, יהודי ממחנות עבודה. הוא תיכף פתח לנו את הדלת ושאל אם אנחנו רעבים. אמרתי לו שלא אכלנו כבר 3 ימים. מיד הוא הוציא חלב חם מהתנור. נתתי הכל לחבר שלי. שפכתי לו את החלב לפה וזה נשמע כאילו אני שופך לכלי ריק. הבנאדם פתח את העיניים והתחיל לבכות, קיבל את החיים. גם אני שתיתי, אח"כ נתנו לנו גם בורשט רוסי עם לחם יבש, לי ולו, המון לחם, אכלנו את הכל.
הגוי הכין לנו מקום לישון ליד התנור שם. אמרתי לו "בבקשה תעיר אותנו בחושך מוקדם, אנחנו רוצים להשיג את הקבוצה שלנו". הוא הבטיח לנו.
התעוררתי בבוקר, כולי רטוב כמו בתוך ים של מים. השעה הייתה 9 בבוקר. התחלתי לבכות. אמרתי "למה לא הערת אותנו?" והוא אמר "תסלחו לי, ראיתי שאתם ישנים כל כך טוב, לא יכולתי להעיר אתכם. אני ארכיב את הסוס שלי ואשיג לכם את הקבוצה".
לא רציתי להישאר בכפר. אנחנו שבויים, הולכים להיות עם החברה שלנו ביחד, יהרגו אותנו כאן, ישלחו אותנו לסיביר... אז המשכנו בדרך. הגוי לקח אותנו עם העגלה. פגשנו חיילים רוסים שבויים, פליטים, כל אחד הרביץ לנו. אבל אנחנו לא מרגישים את המכות האלה. אנחנו רוצים רק להשיג את הקבוצה שלנו.
בעיר ספסק Seveske השגנו את הקבוצה.
משם, ביחד עם הקבוצה, המשכנו ללכת. לפעמים קיבלנו חתיכת לחם יבש, אבל גם זה בין 3-4 ימים.
אחרי 31 יום של הליכה רגלית הגענו למקום בשם גורוד וולסק (Gorod-Vo'slk), רוסיה, אפריל 43'.
הגענו ב12 בלילה. לכל אחד על הבגדים היו לפחות חצי קילו כינים, הורידו אותנו ערומים לאיזה מקווה קר, חורף, רצנו איזה 2-3 ק"מ ערומים לגמרי, עד שהגענו בחזרה וקיבלנו בגדים חמים ונקיים.
נודע לנו שבמקום הזה נמצאים 150 גנרליים גרמניים. אני רעב, אני בקושי נושם, אבל אני רוצה לראות את הגנרלים. איך הגנרלים נראים בשבי.
בבוקר מוקדם קמתי ויצאתי החוצה לראות את הגנרלים. אני מסתכל עליהם, הם עם מכנסיים מלוכלכות משלשול.
נשארתי בגורוד וולסק 3 שנים.
היינו בשבי הרוסי. איתנו גרמנים, רוסים, הונגרים, ולכולם מתייחסים אותו הדבר.
כל היהודים שהיו איתי גם נשארו שם. הרוב מתו שם, הרוב מתו. מתו ממחלות, מדיזינטריה, מטיפוס... המון כינים שהיו על כל אחד, המון רעב, המון חולשה...
ביום הראשון שהגעתי שאלו אותי אם אני רוצה להיות מתורגמן, אז הייתי מתורגמן. הלכתי עם רופאים, אם הנ.ק.וו.ד. לשאול שאלות את כל השבויים, היה לי טוב.
הייתה פקודה מסטאלין לשמור על כל השבויים ולרפא אותם. היו שבויי אס.אס שקיבלו מנות דם. היה שם אחד מנוול, רוצח, שקיבל 7 מנות דם. היו שם 101 רופאים, איזה 400 אחיות, זה היה בית חולים ענקי. היו רופאים יהודיים מפולין שברחו ועבדו כרופאים בצבא הרוסי. היו רופאות יהודיות מרוסיה, הן התייחסו אלינו בטוּב שלא רואים כמותו. אחת מהן אהבתי כמו אם.
קמנו כל בוקר, התרחצנו, עשינו התעמלות ואכלנו. היו המון חולים, זה היה בית חולים. היו קבוצות שהלכו לעבודות: היו שם 4 בתי חרושת למלט, בתי חרושת לנגרות, בית חרושת לסנדלים, בית חרושת לחייטות.
קיבלתי מה שרציתי, הכל היה מספיק. עסקתי בחקירות. היה נורא מעניין. חקרתי שבויים, חיפשתי איפה יש בתי חרושת בגרמניה של מטוסים וטנקים. באו קבוצות של גרמנים, בערך 4000, כל אחד מהם ישב לפני. באו קבוצות של בית החולים, של הצבא, של הנ.ק.וו.ד. ושלי. כל שבוי שהגיע רשמתי את המקום שלו. איפה הוא יגור ומה מספר המיטה שלו. בכל פעם שבא לפני שבוי ידעתי מי הוא, מה הוא, הסתכלתי בפנים שלו, כל כך התרגלתי, ידעתי מי זה אס.אס, ככה תפסתי אנשי אס.אס. הם ניסו להסתיר את הזהות שלהם. מיד שאלתי "באיזה קבוצה של האס.אס היית בצבא?" אז הוא היה המום, הוא חשב שאני יודע והוא סיפר לי.
לא שמעתי דבר מהמשפחה. כלום. הנאצ'אלדוק של הנ.ק.וו.ד. קרא לי בכל יום לראות איך הרוסים מתקדמים. הם סיפרו איך הגרמנים נכנסו להונגריה, הבנתי שהרסו הכל. סיפרו על אושויץ, כבר ידעו. היו תמונות מאושויץ; הראתי אותן לקצינים הגרמניים, הראתי להם את התמונות של אושויץ, אמרתי "אתם רואים את מה שעשיתם?" ואחד אמר לי "שם שרפו רק יהודים". הוא לא ידע שאני יהודי. אמרתי לו "תשמע אדוני, אז מה, צריכים לשרוף? אני גם יהודי". היה לו פחד. סילקו אותו משם, אף פעם לא ראיתי אותו יותר.
9.5.45. המלחמה נגמרה.
אמרתי לרוסים "רבותי, עשיתי בשבילכם הכל, עשיתי עם כל הלב" הם ידעו שאני עושה עם כל הלב, "היה לי אינטרס כמו שהיה לכם. אז עכשיו אני מבקש שתשלחו אותי הבייתה".
הרוסים אמרו שצריכה לבוא פקודה ממוסקבה... "אנחנו כאן רק משרתים, לא יכולים לעשות שום דבר". אמרתי "אז מה אני עושה כאן? כאן אין לי מה לעשות כבר. אין לי מה לחקור".
חיכינו שתגיע הוראה ממוסקבה לשלוח את כל השבויים בחזרה הבייתה. אני, ביחד עם כל היהודים שהיו איתי, הסתדרנו טוב.
ביקשתי שישלחו אותי לקולחוז. נמאס לי לשבת שם עם הרופאים, עם האחיות, עם החולים... עליתי לכל ניתוח שעשו, ראיתי איך כל האיברים נקרעים, איך הכל נשפך בתוך הבטן, ראיתי איך שמחזירים הכל ותופרים. ראיתי ניתוחים שחתכו בתוך הבשר, לא יכולתי להסתכל על זה, זה הגעיל כל כך.
אמרו לי שקולחוז זה קואופרטיב שאי אפשר להוסיף אף אחד, "אבל אתה יכול ללכת לסובחוז, זה משק ממשלתי". אמרו "כאן קרוב יש משק, 90000 דונם, תיקח לך קבוצת גרמנים ותעבוד איתם". נתנו לי 500 גרמנים, בחרתי לי את הכי חזקים שיעבדו טוב ויצאנו לסובחוז. הדרקטור של הסובחוז היה ממש נשמה טובה. הוא היה לוקח אותי אליו הבייתה, עושה לי את המאכלים הכי טוביים, ברנטיס, עשה לי קרפלך, כל מיני דברים טובים, רק שהגרמנים יעבדו טוב, ובאמת הם עבדו טוב. היה שם שטח בגודל של כל חיבת ציון של גזר, הם אכלו גזר, התפוצצו מהגזר. אני זוכר שנתנו להם תוספת תפוחי אדמה, אז הם היו אוכלים קערה כזו עם תפוחי אדמה, כמו חמורים.. אכלו בלי סוף.
יום אחד בא אלי חבר שלי יוסביץ ואמר לי "חיימוביץ', כל מיני גויים נוסעים הבייתה" הגיעה פקודה לשלוח פולנים וצ'כים. היה לי סוס ועגלה, רצתי מייד לעיר לבעל הבית, היה אז מפקד צבאי של הנ.ק.וו.ד, יהודי מקייב, היה אדם טוב מאוד. הוא אמר לי "תשמע חיימוביץ', ברצון הייתי שולח אותך, אבל תסתכל, יש פקודה לשלוח פולנים וצ'כים, אתה יהודי." אמרתי "אבל אני מצ'כיה" אומר "אין פקודה לשלוח יהודים"
יום אחד שלחו טרנספורט גדול לרומניה ולהונגריה. הגעתי שוב למקום, שוב אמרו לי שלא מוציאים יהודים. התעצבנתי ויצאתי. אמרתי לעצמי "אני שבוי, המפקד הזה בכל זאת יהודי, אני לא חוזר אליו". בכיתי בגלל שרציתי ללכת הבייתה לראות מה נעשה. בלילה חשבתי "בבוקר אני אלך אליו ואעמוד ליד השער". ככה עשיתי, הוא הגיע בבוקר ואמר "חיימוביץ', אתה נוסע הבייתה".
אוקטובר 45', יום אחרי יום כיפור, נוסעים הבייתה.
היה לי חבר טוב, לנדסמן שמו, שהצטרף אלי לנסיעה.
הרופאה שטיפלה בי ליוותה אותנו לרכבת ונשארו עד שהתחילה לזוז. נסענו הבייתה בערך 3000 איש, ביניהם היו הונגרים, רוטנים, גם הונגרים רומנים, ורק שני יהודים. לנדסמן וחיימוביץ'.
הרכבת נסעה לכיוון אודסה, דרך רומניה, עד סטומרה ובסוף לסיגט.
ירדתי בסטומרה (אוקטובר 45') ולנדסמן נשאר ברכבת, אפילו שלום לא אמרתי לו. שמעתי שמאירוביץ' נמצא ליד סטומרה, לכיוון הגבול עם הונגריה. תפס אותי חייל רוסי ואמר לי לבוא איתו. הוא הוביל אותי לאיזה יער. אמרתי לו "תשמע, אני בא מהשבי ברוסיה, יש לי בבית אישה ו-5 ילדים, אני מבקש שלא תעשה לי שום דבר, בגלל שאין לי שום דבר - מה שיש לי אתה יכול לקחת." באמת לא היה לי כלום, רק איזו קופסאת סיגריות מלנדסמן שהשאיר לי למזכרת.
הרוסי נתן לי ללכת. עוד פעם ראיתי נס, אם הוא היה יורה בי אף אחד לא היה מאשים אותו, לא היו יודעים איפה אני.
הגעתי לעיר, מצאתי את מאירוביץ', הוא אמר לי "תדע לך חיימוביץ', אשתך והילדים נשארו באושוויץ". "מי סיפר לך?" - "הבת של גיסי סיפרה. אל תיסע הבייתה". כשהוא אמר לי את זה התעלפתי במקום. מאירוביץ' אמר לי "תישאר אצלי כמה שאתה רוצה, אל תלך הבייתה, הרוסים שם, לא תוכל לחזור אפילו".
נשארתי אצלו רק יומיים. הוא חזר מאושוויץ, הגיע מקרפטו רוסיה, עבר את הגבול לסטמר שם היו אנשים שהכירו אותו, בטח נתנו לו כסף, אי אפשר לדעת, בעולם כזה אין הרבה מה לשאול. אז נשארתי אצלו, ואח"כ נודע לי שהרבה בנות בגיל 14 נשארו בחיים.
נסעתי בכל רומניה, איפה שהיו מחנות פליטים, לחפש את הבת שלי. עברתי את הגבול לבודפשט, גם שם חיפשתי, חיפשתי וחיפשתי... הלב אמר לי שהיא כן נשארה בחיים... ולא מצאתי.
לקופשנייב מעולם לא נסעתי. הרגשתי שאין לי כח לזה. שאם אני אבוא לשם אני אמות במקום. הלב שלי לא היה יכול לסבול את זה.
מצאתי 3 אחיות שלי שהיו ביחד באושוויץ בפרסבורג, הן שמחו מאוד ולא רצו לתת לי לנסוע, הן היו מסודרות בבית של אח שלי שנפטר. לא יכולתי להישאר שם, משהו לא נתן לי מנוחה, רציתי ללכת הלאה, עד שהגעתי לפראגה.
לאן הולך יהודי כשהוא מגיע לפראגה? לבית כנסת אלטן שויל. את מי אני מוצא? את מאיר כץ. כשהוא ראה אותי הוא צעק לשמיים "יהודים תסתכלו על האדם שהציל את חיי". אמרתי "אל תצעק, עשיתי מה שכל אדם היה צריך לעשות". הוא רצה לתת לי כסף. אמרתי לעצמי "אם למאיר כץ הזה יש כסף, לי יהיה יותר מאשר לו". עסקתי במסחר ואחרי חודש באמת היה לי יותר ממנו.
עזבתי את פראגה. בסודטים מצאתי בני דודים.שם פגשתי את אשתי השנייה. בעלה הראשון היה אח של אשתו של בן דוד שלי. היא איבדה את כל המשפחה, לא נשארה אפילו נפש חיה.
התחתנו בעיר אשה בסודטים ב5.1.1946 ועלינו ביחד לארץ ב48'.
יוסף נפטר ב1999 וקבור בחיבת ציון.
להספד של מתי על יוסף:
Review: [Translation]
Life story summary (by an interview with Yosef made by Yad Vashem)
I was born in 7.11.1910 in Kuloc'aba, Czechoslovakia. Before the Holocaust, 17 Jewish families lived in Kuloc'aba earning a living from commerce, mainly with non-Jewish people. My family had tailor shop.
I studied in a "cheder" and in non-Jewish school until the age of 13 and then I learnt tailoring and became a tailor.
When the Czechs invaded Krepto, Russia in 1918 the Jews had freedom like every Czechoslovakian citizen in the liberal democratic government. In 1930 at age 18, I married a woman named Henya. I was very religious and continued my work as a tailor. Henya and I had four children: Frida-Gitel, Yona, Moishe and Yizhak.
In 1935 I built a house that is probably still standing to this day. I had a very successful business and under the Czechoslovakian government we thought that everything was all right. Life was good, we could do all the business we wanted, there was freedom. It was possible to study in Yeshivot and Jewish schools. Our relationships with the non-Jews in the village were very good; they came to our celebrations and we went to theirs.
We worked with the non-Jews – I bought a little calf, I gave it to a non-Jew who raised it for me. When I returned to him after some time, there was a cow for me and a cow for him. This is how the Jews lived in that village. People were completely unaware of what was happening in Nazi Germany as we didn’t have newspapers. All the Jews were very religious, prayed and studied the Torah. They kept all the commandments. You couldn’t find a Jew without a beard, or a woman with her hair uncovered.
Kopashnava was located close to several towns, Chust was close, also Uzgorod where we had access to newspapers and where there was an awareness of what was happening in the world. People were confident and believed things would be good.
This ‘peaceful’ situation lasted until 1939, when Hungary invaded Czechoslovakia and brought with it anti-Semitism. Our world was beginning to turn upside down.
In summer 1938 I was on a visit to my brothers in Presburg where I felt that the situation was very bad. I noticed that some of the Jews who had been living there had left when Hitler invaded Austria and I'd seen what was going on with the Jews. I started to think of my future. I had a wife and 4 children. “What should I do?” Maybe run away? But it wouldn't be simple; all our business was with the non-Jews. No one imagined that such a disaster would happen. The rabbis tried to instill a sense of calm among the Jews by telling us that "the Messiah would come" and we would be safe.
After the Hungarian invasion, we could still make a living. The Hungarians did not disrupt our businesses and no restrictions were imposed on our daily lives. However, very soon thereafter, the Hungarians began sending healthy Jews between the ages of 20 and 60 to work camps. They took the Jews for menial jobs – just to take them away from their homes. Their goal was to alienate Jews from their homes. Everyone who was taken away didn't come back home.
In order not to be taken away, I deliberately injured myself. I cut my legs and thus managed to stay home. At home I sold a lot of merchandise I had in my shop.
At this time we began to worry that something bad, god forbid, was about to happen. Although the rabbis said things would be good, our hearts were filled with fear.
*
We knew that Germany had invaded Poland and Sudetenland, but we didn’t realize that the world was at war. I remained at home until everyone was taken away at the outbreak of war between Russia and Germany on 7th November, 1941. At this point I realized that I shouldn’t make problems, because whoever did, and there were many, were shot. When I left, I left my wife many things, coffee, sugar and money.
On 2nd June, 1941 I was sent to Uzgorod, where I was recruited into the Hungarian army to group number 108158. In Uzgorod Hungarian officers supervised us and we performed many different menial tasks. Whoever came with a beard, had it removed, not by shaving it with a razor but by tearing it off. Although I had come with a beard, I was fortunate to have seen what happened to those with beards so someone shaved my beard off before it was pulled out. We didn’t try to resist as whoever spoke up was shot or beaten to death. I was there for a month. It could be said that life was fairly comfortable. There was roll call in the morning and the evening. We received reasonable food three times a day.
99% of us were religious, each one had a prayer shawl, phylacteries, a Chumash and a prayer book and we were allowed to use them. We woke up earlier in the morning in order to pray. During our stay in Uzgorod we heard nothing from the families we had left at home.
In July 1941 we were taken by trucks to Horodenka which was, at that time, under Polish rule. During the journey which lasted six days we weren’t given any food. We arrived on a Sunday and left at a train station. On Monday morning at approximately 6 a.m. or 7 a.m. a Hungarian general ordered all of us to sit on a hill opposite the train station. All in all, we numbered 150 people. We were arranged in rows and ordered not to move. For the next six hours we were not asked any questions nor were we given anything to eat. We believed the Hungarians were going to kill us. We all prayed – at least if we were going to die we had asked for a final forgiveness.
(Check out the dates – perhaps this happened a few days later as they had already received food.)
At 14.30 we saw a train from afar. The open carriages held thousands of Jews from הוסט, אושורוב, צליוס, ברגסאז. These people were taken off the train and placed near us. We were ordered under sentence of death not to approach anyone. Some people identified their mothers, fathers, brothers and sisters among these people but no one dared to show any sign of recognition. I said that I would go – let them kill me. I took all the food we had, I bribed the Hungarian soldier with some sugar I had obtained from the factory where some of our group member had been working. In this way I was able to gave food to these people, among whom were 200 of my close family (uncles, aunts) as well as the meat slaughterer from Volova, near Kopasnoua.
For a month I was able to supply these people with tons of bread, sugar and other basic commodities – anything I could lay my hands on. I would even go into the potato fields, pick the potatoes, cook them and then take them to the prisoners. The Hungarian soldiers and the commander, Kirai, turned a blind eye. My family told me that the Hungarians had wanted to take my wife and children as well but the mayor of our village refused to allow them to be sent.
A month later our work group was taken to Proskurov in the Ukraine. The rest of the Jews who were in Horodenka on the other side of the Dinyesta River. They were taken to Kamenets – Podolskiy. We passed them on our way and spoke to them. They told us that groups of 500 people at a time were taken away to what they believed was a huge hole. Neither they nor us had seen the hole – we were only told about it. We understood that they were waiting to die. Everyone awaited his/her turn. We could ask no questions; the situation was beyond awful.
It was in Kamenets – Podolskiy that I saw the meat slaughterer again. He was with his wife and 10 children. One of my group members threw some half a loaf of bread to him. I actually saw him take the loaf and eat the whole thing himself. He did not give a morsel to either his wife or his children who stood by and watched him devour the bread all on his own. I stood there is a state of shock and disbelief. If a ‘just’ man, as the meat slaughterer was supposed to be, could do such a thing he must be out of his mind. I saw this with my very own eyes. It was horrific. I will never be able to get this picture out of my head. Even if I were going to die, I would first and foremost give my own child to eat.
The Germans wanted to take our group to this ‘hole’ but our Hungarian commander, who was from Budapest, and who had a higher rank than the German officers wouldn’t let them take us. It was as if this was his mission in life, to spare our lives. He even called the headquarters in Budapest where he received an order NOT to kill us.
July – August 1941, we reached Proskorov. We didn’t have any special work to do but we stayed there for a month. When we went out to work in the city we met many Jews that worked for the Germans. We spoke with them and they told us that half of them had been killed. In Proskorov we met a rabbi who kept all of the books of the Torah; he gave us two of them. We carried it with us and took good care of it.
***
On September 1941, a month later, we reached Vannica. We lived in a large complex that used to be a prison. There were 260 of us, all from Krepton – the area where I came from. We had a quiet life as we were the only people there.
****
In Vannica we always woke up at 4 a.m. and prayed. On Monday and Tuesday we read the Torah and then at 6 a.m. we went to work until 9 p.m. We did all kinds of jobs. Food we always got in the morning, some coffee without anything and the worst bread the army had left. We met a rabbi who told us some things about what was happening in the world and about what was going to happen. He also gave us a copy of the Torah.
In November/December, it was already winter. I was taken with another man on a truck to bring flour to the German bakeries. We rode on the roof of the truck and I felt I was turning into a piece of ice. That’s how it was almost everyday – that was our job.
Between the local Ukrainian non-Jews there were also good ones. They took mercy on us, gave us food and clothing. They gave me such very old clothes, but ones that warmed my soul.
In Vannica there were more Jews besides us. Sometimes we met them while working in different jobs. They were ready to die. They didn’t have the means to cause an uprising. Who could, with empty hands?
# But we saw wrecked German trucks which had been damaged by the partisans. There were thousands of cans of jam from these trucks and our officer let us take them freely, so each one took a can of jam to put on his bread. We could have eaten a kilo of a jam without anything, just to fill our stomachs.
The local Jews told us that 100,000 Jews used to live there and that 50,000 of them had been killed in the forest in Vannica. One day in the winter of 1941 I went to gather wood and I saw how they had killed all the remaining 50,000 Jews. I saw how they killed them, I saw it, how they led old people, children and women with babies.
Life and death didn’t matter for us anymore, no one was afraid of death. We knew that now it’s them, and later it could be us. The Germans were taking Jewish girls from their houses, they were taking them. We saw girls that had been taken walking around with German officers, pretty girls, really beautiful, each one took a Jewish girl for himself. Our hearts burst when we saw this.
One day an officer took me and told me to load straw on the cart. I loaded straw to a height of about 3 meters, tied it and then I had to transfer it to some place in town, and I was always praying that God would help me reach my destination. It was terribly frightening. I was scared of trampling people.
In Vannica we knew a little about what was going on around beside our daily life. The non-Jews officers were getting newspapers from Hungary. We read the paper, we knew what was happening in the front (Russia- Germany war) and in Africa but there was nothing written about what was happening to the Jews. We also heard from our families, we received letters. I got letters from my wife who sent me a letter in winter ‘41 with a non-Jew friend who was on vacation. She sent me a duvet, gloves and socks made of wool she had made for me. She always sent and hoped... One day they told us that we, the entire group, 250 people, were going on foot to Kiev. Because I was wounded in my arm I stayed in Vannica, with six other Jews who were also sick. They put us into a Budapest work group, which worked for the billionaires of Budapest. I was there for 5-6 weeks and it was very good. I made fires in the kitchen and everyday I went to the hospital to put a dressing on my arm. In about the middle – end of February 1942 a command was given to send us to the Hungarian carriages that were responsible for the supplies. We were seven Jews responsible for taking care of the horses of the carriages. Our destination was Sumy in Ukraine.
On the way, next to a place called Vulsana, two horses fell down, and since I was the spokesman of the Jews, the officers told me to stay with the horses and heal them. I decided I would enter the Gestapo office that was there. When I entered everyone looked at me, high level Gestapo officers. I stood like a soldier and I told them I was from a Hungarian work group. I stayed there with two horses and I couldn’t move on. I asked for food for the two horses and also for myself, if possible. After a consultation they called the mayor to come and take me. He gave me two bags of food for the horses and some food for myself. I remember it was Passover evening 1942,
The mayor took me to his place and let me eat a lot of warm goulash and bread – I didn’t touch the bread. When I lay down to sleep I said "Why is this night different from all other nights?" – one of the four questions asked on the eve of Passover, and I cried. There was probably a flood of tears. I had left four children in my home and I here I was with the Gestapo.
In the morning the horses were healed. I put the barley bag I still had on one of the horses and I started walking. I was afraid to get on the horse because maybe he was still weak. The group had waited for me in the same place and when I reached them, we walked to Sumy. While we were in Sumy, we took care of the horses. Suddenly I saw a very lazy Jew. A Ukrainian soldier came to him and asked him who he was. He answered "I'm Jewish". They asked the other one and he also answered, "I'm Jewish". I heard the two Jews talking to the soldiers and told them that I was responsible for them, that they should come to me. Then the soldier approached me and asked who I was. I told him, aggressively, that I belonged to a group of seven Jews from the Hungarian army. He told me they were going to kill us. I told him, you cant kill us – we're soldiers, you want to know exactly come to our officer. I took him to our officer who was the owner of the horses – a good non-Jew from Slovakia. He told the soldier off and sent him away. The deputy of our Hungarian officer was a Nazi, a terrible Jew Hater. He took us to a barber, shaved our heads and led us 14 kilometers into the heart of the town so the non-Jews would laugh at us. This was on the last day of Passover.
On one Monday we saw that in the yard, where we were, thousands of German and Hungarian soldiers and officers gathering. We saw that one of the Hungarians was clearing place on the freevan, to make place to kill us. He was a good non-Jew, a saintly person, but he had been given an order and he had to carry it out. He made us all stand, all seven of us, next to the wall and he put tiles on the ground so when we stood on them our heads would be at the same height. We saw about 3,000 people gathering out there in the large yard, some of them officers in the Hungarian army, and the good non-Jew was commanded to kill us. We heard them talking in Hungarian about them going to kill us but there was no fear. We saw the non-Jew who had to kill us all was terribly miserable, we saw that this was very unpleasant for him, against his will and conscience. He prepared the gun. While he was doing so, we prayed and waited for him to shoot. The command of "fire" was given. I remember that at the second they said the command "fire" I felt the blood draining out of my body. I remember it like it happened yesterday. I waited for a bullet to come across my head. We saw the non-Jew, the Hungarian soldier, doing something unsuccessfully, and we felt he hadn’t succeeded. A senior German officer came across right away and told him he couldn’t try again as he had failed the first time. There was a small officer that argued with him but the senior officer told him that his decision is final.
I don’t know what was it, maybe the German officer was superstitious, but we all thought we would die there. We were sure the Hungarian soldier had failed on purpose, the good non-Jew. It was a miracle. In May we left Sumy with the horses and the carriages – the supply team. There was a command to travel slowly and keep a distance of 30 meter between the carriages, because at that time the Russians had already attacked.
Then we traveled to a place called Taranovka, close to Kharkov where we stayed the night. In the morning, we received an urgent command to escape. A Hungarian courier with a horse gave us the command to run – the Russians were attacking. The non-Jews took my prayer shawl and my phylacteries and I got up on a carriage, I escaped with everyone else, and I didn’t know where my prayer shawl and phylacteries were. Everyone was running in a different direction for a long distance. Then the courier came and told us to go back to the place we had escaped from. Our officer, the one responsible for the supplies started crying. He asked the courier "Where are you sending me? Maybe the Russians are coming?" but the courier told us to go back so we did.
It was about 4 o'clock, we all returned to the place we had run from. We drank coffee, ate something, sat and talked when suddenly a command to run came again. It all happened on the same day and at the same place, Taranovaka. I saw everyone running but I wanted to go up on some carriage, and I didn’t see anyone. I was all alone. I didn’t see a living soul. I said to myself, I always did, God will help me. In my heart I said, don’t be afraid - it will be all right. I had to do something - I couldn’t stay there. I looked for a hole near one of the houses; next to every house in Russia there is a pit with potatoes. Then I went into a hole of this kind and I covered myself with straw from above so no one could see me but I could see what was happening outside. Before evening I saw 4 big Russian tanks coming. I wondered if I should go out. If there had been 1000 or 500 people there with me, they would have taken us into captivity, but I was just one – they would shoot me. So I decided to stay in my pit.
When it became a little dark I heard the German army, thousands of tanks coming to attack the Russians. I told myself that going out for the Germans was not a good thing, I'm Hungarian – I don’t know anyone, so I had to wait more. Behind the German army I saw the Hungarian army coming.
During all the hours I was in the pit people threw stuff into it so I found a uniform of Hungarian soldier and I wore it. I decided I would just walk between the Hungarian soldiers as if I were one of them. I removed the yellow patch, otherwise I would have got shot. While I walked with them I saw a soldier I knew. I approached him, he started to kiss me and cry, "Yosef.. Yosef..". I was so happy to meet him. We walked together and he told me stories about what was going on at home. That's how we walked together and brought up memories from our school days. We walked till sunrise and then we sat in some place whose name I can’t remember. They gave all of us coffee and a piece of bread. I didn’t want to take it, to not stand out, so my friend brought for both of us. Suddenly he received a command that they were taking him to do some digging. I had no prayer shawl, I had no phylacteries, but I had hope.
Once again I stayed alone between lots of soldiers I didn’t know, both Hungarians and Germans. I had to think of what to do because I didn’t want to join him in the digging so as not to stand out but I also had to go somewhere – otherwise they would find me just walking around, and kill me.
I saw a group of Hungarian and German soldiers and with them was a Senior soldier, with 3 stars. I started to walk over in his direction and thought I would tell him my story. When I got closer, I saw him beating non-Jew soldiers with a stick. I knew that if I went there he would kill me right away, so obviously I didn’t go.
I walked to the German group, and asked where their commander was. I stood in front of him and told him my whole story, everything. I watched how he was listening to me and I realized he was a man of compassion. First he asked me, “Are you hungry?” I told him I was, very, so he invited me into the yard to eat. They gave me goulash, boxes of cigarettes and matches. I thanked him a lot and he asked me to repeat my story and so I did.
He asked me "What can I do for you?" I asked him "Look for my group, which escaped away with the non-Jews". "Where should I look?" I told him to look in the area and I gave the names of few nearby places. He made some phone calls – didn’t find the group – and asked me what he could do for me. I told him to give me a note saying I was to be allowed to travel freely in order to find my group. With this note I was much safer. So that way I walked with the note and met an Hungarian officer, with two stars, about 35 years old, a grown man. I thought to myself, this man I am not afraid to approach. I told him my story and I showed him the note the German commander had given me. He told me "Son come to us, to our group, you will be taken care of, you will eat well, you will make us eggs in the kitchen". I was very happy. I walked with him and asked him to try and find my supply group. He said "Don’t worry, I will find them."
I was the only Jew there so they joked about it but didn’t hurt me. They were happy I was making them eggs in the kitchen. The cooks accepted me and gave me the best food. The old officer was like a father to me. I could also pray there – every morning I prayed. I knew the phylacteries by heart, from the beginning till the end.
One day the old officer came and told me he had found my supply group in some forest about 20 kilometers from where we were. I asked him to give me a soldier to accompany me there, because I was afraid to go alone – I would be killed. He said he couldn’t do that for me but he gave me note that stated I was looking for my group – it was good enough.
*********************
He also filled my bag with bread and conserves, as much as I could carry. I started walking. Everyone I met in the forest hit me.
They asked, "Who are you? What are you?"
I answered, "Jewish". They hit me on my head with the butt of the gun, but, by then, I didn’t even feel those hits. I saw a black car, a special one. I realized it was not a regular thing. It stopped next to me. There were German Gestapo officers, cruel, see a Jew, one bullet and that's it. They asked for papers and documents. I still had all the documents from home, military mail. I took this out and started talking bad German. Again a miracle from heaven – they didn’t touch me.
I walked till I found the group from Krepto in the forest. Sitting, waiting, singing songs to pass the time. They hadn’t eaten anything for six days, no water, nothing.. So I handed out to everyone what I had got from the good officer I worked for in the kitchen. Once again all seven of us were reunited. We were all happy to be together again. I hadn’t been with them from January 1942 till July 1942. We stayed waiting in the forest without food and water. We studied Torah by heart. We sang a lot… waited for time to pass.
We were being overseen by non-Jewish officers who didn’t have a lot of food either. We were on the front with Russia – where there wasn’t always food. After six days we started to walk till we reached Gomel (Homel) – the largest train crossroads in Russia.
On the way we found abandoned warehouses which had belonged to the Russians who had escaped. Tons of vodka, tons of clothes. Each of us took 10 bottles of vodka and clothes. I took a little vodka, but mostly warm cloths. I planned to trade it for food further on. And so it was: we reached Gomel, our officer let us go to the market to trade things as they knew we were starving to death. So we walked to the market. For an item of clothing I got bread and 2 liters of buttermilk. I ate it all at once. Nothing interested us besides the food.
From Gomel we kept walking till we reached Seredina-Buda in August 1942 where there was a productive working place. Everyday they took about 20 people to the General’s yard where there were about 10 Hungarian soldiers who guarded the General. We were supposed to clean, but what the soldiers did was beat us morning to evening with 3 meters sticks till they got tired. As it was impossible that everyday the same people would suffer, we worked according to a system of rotation, so the ones who had already got their beating wouldn’t get it again. The soldiers hit us of their own free will, just like that, till we bled until one Sunday an Hungarian officer came. At first we were very afraid, but when we saw how nicely he spoke to us, we realized he was our friend. Later we realized he was a communist. He said "From today I will watch over you, you will be under my command. if you have any complaints come to me."
The next day, Monday, he came to the General’s yard and saw that the soldiers were once again beating us. He grabbed their weapons and yelled, "stop it right now, I'm going to the General". They started to beg, to ask for mercy for him not to report them to the General. They promised that from that day on they wouldn’t beat us and they didn’t.
One day the communist officer said he needed 60 men to work on a ship on the Dyes-Na River, near Seredina-Buda. Whoever wanted should come forward. Of course I did as the most important thing was to get out of there. We were transferred to Severskiy Novgorod to work on the ship. We all lived in a large school. We had a kitchen they let us use. We worked all day long. We had to transfer supplies, mainly food, from trains and warehouses and load it on the ship. If we weren’t transferring supplies we were organizing them in warehouses. Everyday, several times a day, we saw some trains with 60 cars of stock. There was flour, sugar, chocolate, 2 cars of drinks, 2 cars of cakes, real cakes…
There was a non-Jew with us, responsible for the merchandise and the warehouses. When we arrived he told us, "Listen gentlemen, you will go down to a warehouse which has goods in it, chocolate, candies, many other goods. You can eat as much as you want. Chocolate, honey, cakes… but there shall not remain any evidence of anything having been there. Not a trace of what was there should be left.” We promised him that and we did so.
A train came, 5 cars of butter in bowls, about 50 kilos in each bowl. Each took butter, flour, corn in his hands, and we cooked when we came back to the school. And so it was. Everyday, all day, 60 carriages, 60 men. In an hour we finished a train. We got strengthened and we felt good. We prayed every morning and every evening. On Saturday we prayed early in the morning, everything was all right. There was also a son of a priest with us. We saw him as an angel, not human. He was happy we were there. He was also happy we had done the jobs well. He was with us together, in charge of us, but also kind and gave us tasks to do.
Everyday each one took all the food he could possibly take with him. Only two of all the 60 didn’t take. They were crazy, real crazy, cowards. But a miracle – one day a high ranking officer arrived. It was a General. When we saw him we thought he was the Angel of Death. We ate lunch, when he arrived we stood up and he looked at us. He said, "You look too good". We stood silently.
The officer in charge of us stood next to us all pale with fear that something would be found on us. On me, for example, there was maybe 3 kilos chocolate, maybe 5 kilos candies under the lining of my hat. The General started searching us. Searched over one, searched over the second, and when he reached the third, who was me, he stopped searching. It was a miracle.
He walked away, gone. If he had found something on us he would have killed all of us, maybe the officer too. The officer breathed a huge sigh of relief. The day before Rosh Hashanah (The Jewish New Year) the good officer gave us an order to wake up early, while it was still dark. We stood outside with the tools, waiting. It was the first day of Rosh Hashanah 1942. He came and told us "Listen gentlemen, I know today is Rosh Hashanah. I wish you all a good year. I wish you all the best, and I hope you will get home safely.” These were his words. He was a special personality in all that horror. He was an angel. He saw that we were taking things but turned a blind eye. Now he said "You will not work for me for two days, but everyone should carry his work tools the whole time. If I feel someone coming, I will whistle, and everyone must come to the yard and start cleaning."
That’s how we did, and that’s how Rosh Hashanah passed. For two days we did no work. Everyone prayed holding their tools. We prayed with so many tears… The day before Yom Kippur (The Day of Atonement) our officer came to us and said: "Listen gentleman, I am very sorry, I know what day you have tomorrow, I know it’s a holy day for you, but I have no choice. We have to work. We will wake up early in the morning, we do our work effectively and maybe we could finish by ten-eleven o'clock and then you can pray." And so it was: On the morning of Yom Kippur, of course we were all fasting, but we had no choice and we had to work, like the officer said, we worked all morning and prayed till evening.
One day our officer came to us and asked us to make a list of everyone who needs new shoes. Even though I had money to buy 10 pairs of shoes I added my name to the list. 25 people who were on the list, went to Seredina-Buda and got new shoes. From there the Hungarian soldiers took us, in groups of 5 to go and search for mines. We were sent to a place around Seredina-Buda, where the Partisans had planted mines. We searched for mines on the road with long iron sticks – if you touched a mine it blew up. I went out with my group. A soldier walked 30 - 40 meters behind us, so if a mine were to blow up, he wouldn’t get hurt. It didn’t matter if we Jews were blown up.
However, we were resourceful. We made a deal with this soldier and we gave him 10 marks each. For him it was a lot of money. That way he allowed us to go to some house at the edge of the town where, for a handsome fee, a non-Jewish woman cooked potatoes with buttermilk and cheese. This arrangement suited both us and the soldier. We sat in the house all day, we prayed and before evening we returned to the soldier. This routine continued for two and a half months.
In March we overheard the officers and realized that the Russians were advancing. I decided that I did not want to escape with the Hungarians or the Germans. I would prefer to be a Russian prisoner-of-war. I did not for one minute realize what was awaiting me there. 86 of us, all Jews, arranged with a local non-Jew that he would provide us with shelter in his basement and when the Russians arrived, he would hand us over to them.
The day before the Russians arrived, the entire area was swarming with Hungarian/German soldiers. We went to the basement to wait for the Russians. We spent the night there and all we heard was shooting and a lot of noise. The world had turned upside down. In the morning, the non-Jew informed us that the Russian were there and had killed all the soldiers. We told him to turn us over to the Russians. While he was speaking to the Russian officer, we emerged from the basement.
The Russians took us to the town square. We were surrounded by 30 Italians. We had no idea what was going on. We were unarmed and very weak. One of us was shot. He was standing next to me, shot in the head. He dropped to the snow and was left there. We knew him well and we cried like babies. He was very dear to us, a learned Jew. He had owned a soap factory in הויסט. He had a wife and seven children. What could we do….
We were transferred by foot to Russian with other prisoners-of-war – 180,000 Germans, Hungarians and Rumanians. This occurred on the 3rd March, 1943. We walked for days. If someone collapsed, he was shot on the spot. After six days, we constantly heard shooting.
The 85 of us Jews, were more than friends, even more than brothers. I saw that one of my friends from קושיצה, Meir Katz, had dropped to the ground. No one ran to pick him up so I did. I saw that the Russian was about to do something so I yelled at him. He asked me what I wanted and I told him that I would carry my friend. He agreed. I carried him on my shoulder. For 3 days I had been walking in the heavy snow, I hadn’t eaten a thing so I asked some of my friends who had more strength than me to carry him. I felt my whole body was collapsing and asked them if they would take him for a short while just so that I could breathe. No one agreed to take him. All those people who had refused to help me finally died in captivity. As night approached I simply couldn’t carry him anymore. My body was devoid of any strength. If I were to collapse, they would kill both of us. I tried to think of what to do. The snow was as high as a wall so I decided to take shelter in the wall and later would catch up with the rest. And so I did. It was so dark and there were so many of us that no one noticed I had slipped out.
After I rested a while I spoke to Meir but there was no response even though he was still alive. I wouldn’t leave him, even if it meant I would die with him.
It must have been about seven or eight at night when I suddenly saw a light in the distance – perhaps 3 kilometers away but in fact it was 10 kilometers. I held on and wouldn’t leave him. I made it to the house where I had seen the light. I knocked on the door. When asked by the non-Jew who I was I answered “A Jew from the camps.” He immediately opened the door and asked if we were hungry. I told him we hadn’t eaten for 3 days. In an instant he took out some hot milk. I gave it all to Meir. I poured it down his throat – it sounded as if I were pouring something into an empty vessel. Meir opened his eyes and began to cry. He had regained his life. Then I drank. We were also given borscht and lots of dry bread. The man gave us place to sleep near the fire. I asked him to wake us before dawn so we could catch up with the rest of the group. He promised he would.
I awoke in the morning, completely soaked as if I had been in the sea. It was 9 a.m. I started to cry. I asked why he hadn’t woken us. He said he hadn’t had the heart to wake us as we had been sleeping so soundly. He offered to take us with his carriage.
We couldn’t remain in the village. We were prisoners-of-war. If we stayed, they would kill us or send us to Siberia, so we continued on our way. On our way in the carriage we met Russian soldiers and other refugees. They all beat us, but we didn’t feel anything as all we wanted was to catch up with our group.
We reached the group in the city of Seveske and continued walking with them from there. Occasionally we would receive a piece of dry bread but even that was once every few days. After 31 days of walking we reached Gorod-Vo’slk in Russia at midnight. It was in April, 1943. Each of us had at least half a kilogram of lice on our clothes. We were stripped of our clothes and taken to a pool of water. It was freezing and we had to run 2-3 kilometers completely naked until we returned from the pool and received clean and warm clothes. We soon learned that there were 150 German generals in this place. I am starving, I can hardly breathe but I have to see these generals, to see how these generals look in captivity. I got up early in the morning to see these generals. I see that their pants are full of diarrhea.
I remained in Gorod-Vo’slk for three years. We were in a Russian prisoner-of-war camp and with us Germans, Hungarians, and Russians and we were all treated the same. All the Jews who were with me, remained there and most of them died there too. Most died from dysentery, typhus, lice, weakness and hunger. On the day I arrived I was asked if I would be a translater and that is what I did. I accompanied doctors and the N.K.W.D who questioned the prisoners. I was okay with this job.
Stalin gave an order to take care of the prisoners and cure them. There was a huge hospital with 100 doctors and about 400 nurses. Even SS officers were given blood transfusions. One, a real bastard murderer received 7 transfusions. There were Polish-Jewish doctors who had escaped from Poland and worked as doctors in the Russian army. There were Jewish women doctors from Russia. The latter gave us special treatment and treated us with unusual kindness. I loved one of them as if she were my mother.
Every morning on waking we would wash, exercise and eat. Many people went out to work in factories; 4 cement factories, a carpentry workshop, a sandal factory and a tailoring business. I got whatever I needed. I was engaged in questioning the prisoners-of-war. It was very interesting. There were about 4000 Germans in this camp, each of whom I questioned. One of the purposes of this questioning was to find out where the plane and tank industries were located in Germany.
I made a note of the details and number of the bed of each new prisoner-of-war such that when I would encounter one of them, I knew all that was to be known about him. In this way, I knew who the SS officers were in spite of the fact that they tried to conceal their identity. I would ask them in which unit of the SS they served and would get the relevant information.
The NKWD informed that the Russians were advancing and that the Germans had invaded Hungary. They showed us pictures of Auschwitz which I showed to the Germans officers. I told the German officers, “Look what you have done!” One answered that only Jews had been exterminated there. He wasn’t aware of the fact that I was a Jew. I said, “Listen here, mister, so what if they are Jews. Do you have to burn them to death? I am a Jew myself.” He got scared and was taken away from there. I never saw him again.
9th May, 1945: The war is over.
I told the Russian, “Gentleman, I have done everything I can for you with all my heart. We had the same motive. So now I ask you to send me home.” The Russians replied that they first needed permission from Moscow. “We are only servants here, we can’t do anything.” “So what I am doing here? I have nothing more to do, no more questioning.”
We waited for the order from Moscow to release all the prisoners and send them back to their homes. I requested to be sent to a Kolhoz. I had had enough of being the with doctors, nurses and patients. I had been present at every operation but it was too ghastly to watch. I was told that the Kolhoz was a communal settlement which didn’t accept newcomers. I was told, “You can go to Sovhoz, a Government communal settlement. Nearby there is such a place – 90,000 dunam. Take a group of Germans with you and work there.” I was allowed to take 500 Germans so chose the strongest ones and went to Sovhoz.
The director of the Sovhoz was an angel. He would take me to his home and give me the tastiest treats possible so that I would make the Germans work well.
One day my friend Yosevitz said, “Haimovich, all sorts of non-Jews are going home.” There had been a order to send Poles and Czechs home. With my horse and cart I rushed back to the commander of the NKWD, a good Jew from Kiev. He said, “Listen here Haimovich, I would gladly send you home as well, but there has only been an order to release Poles and Czechs and you are a Jew.”
“But I am from Czechoslovakia.”
“There is no order to release Jews.”
One day there was a huge transportation to Rumania and Hungary. Again I went to the commander of NKWD and once again he told me that no Jews were being released. I got annoyed and left the place. I cried as I wanted so badly to go home and see what was happening there. I decided that in the morning I would return to him and stand by the gate and so I did. When he arrived in the morning he told me that I was going home.
October 1945, a day after Yom Kippur, Going Home
A good friend of mine by the name of Landesman joined me on the journey home. Besides Landesman and myself, the only Jews, there were about 3000 people, Hungarians, Rumanians. The train traveled in the direction of Odessa via Rumania to Satomara and finally to Lasigate. I got off in Satomara. Landesman remained on the train. I didn’t even say goodbye to him. I heard that Meirovich was near Satomara. A Russian soldier grabbed me and told me to follow him into a forest. I told him, “Listen, I have just come from the Russian prisoner-of-war camp. My wife and five children are waiting for me at home. Please don’t do anything to me. Whatever I have you can take from me.” I really didn’t have a thing, only a pack of cigarettes that Landsman had left me. The Russian let me go. Another miracle. If he had shot me, no one would ever have known. In the forest I found Meirovich. He told me that my wife and children had remained in Auschwitz.
“Who told you this?”
“My brother-in-law’s daughter. Don’t go home.”
When he told me this, I fainted on the spot. He told me that I could stay with him for as long as I liked. He told me not to go home as the Russians were there.
I stayed with Meirovich for 2 days. Meirovich had returned from Aushwitz. He had come from Karpata in Russia, had crossed the border into Stammer where he had met people who had probably given him money. Who knows? In this world there is no room for questions.
I had heard that many young girls had survived. I traveled through Rumania from one refugee camp to another looking for my daughter. I crossed the border into Hungary where I continued looking. I searched and searched. My heart told me that she had survived but I couldn’t find her anywhere. I didn’t have the strength to return to Kupasniev. I felt that if I were to return I would die – my heart couldn’t not take it.
In Parsburg I found three of my sisters who had survived Aushwitz. They were overjoyed to see me and didn’t want to let me leave. The were living in my late brother’s house. I simply couldn’t remain there. I felt so restless that I had to continue. I reached Prague. Where does a Jew go when he gets to Prague? To the Altenshvil Synagogue. And who do I find there? Meir Katz! When he saw him, he shouted out: “This is the man who saved my life!” I told him not to shout and that I had done what anyone should have done. Katz wanted to give me money. I said to myself that if Meir Katz has money then I will have even more. I began dealing in trade and within a month I had more than him.
I left Prague. In the Sudentenland I found some cousins. It was here that I met my second wife. Her first husband had been the brother of my cousin’s wife. She had lost her entire family. Not one living soul had remained. On the 5th January, 1946 we got married in Asha in the Sudentenland. In 1948 we immigrated to Israel.
Yosef’s only son Mati was born in Hibat Zion.
We are deeply grateful to Mati for his tremendous effort in helping us with this project.
Yosef died in 1999 and is buried in Hibat Zion.
Mati’s eulogy to Yosef: (on the hebrew verson)
Relatives:
Review: Review
Code: RelatioNet AA BB 11 CC DD
Family Name: Family First Name: First Name Middle Name: Middle Name
Father Name: Father Name Mother Name: Mother Name
Relationship (to Survivor): Relationship
Birth Date: 1/01/1925
Town In Holocaust: Town Country In Holocaust: Country
Profession (Main) In Holocaust: Profession
Status (Today): Alive/Dead
If Dead - Death Place: Town Country Death Reason: Death Reason Year Of Death: Year
If Alive - Address Today: Town Country
Email: aaa@bbbbbb.net
Code: RelatioNet AA BB 11 CC DD
Family Name: Family First Name: First Name Middle Name: Middle Name
Father Name: Father Name Mother Name: Mother Name
Relationship (to Survivor): Relationship
Birth Date: 1/01/1925
Town In Holocaust: Town Country In Holocaust: Country
Profession (Main) In Holocaust: Profession
Status (Today): Alive/Dead
If Dead - Death Place: Town Country Death Reason: Death Reason Year Of Death: Year
If Alive - Address Today: Town Country
Email: aaa@bbbbbb.net
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה